משנת ארץ ישראל על משנה חולין ב׳:ד׳

4 לפי כתב-יד קופמן

5 שחט את הוושט – כנדרש, ופסק את הגרגרת – בידו ולא בחיתוך מסודר, או שחט את הגרגרת ופסק את הושט – בידו, שחט את אחד מהן והמתין לה עד שמיתה – כאן הבעיה כפולה, גם ההמתנה וגם העובדה שמתה לפני שהשחיטה הסתיימה, כך שלמעשה יש כאן רק סימן אחד שבוצע כהלכה. אנו נמשיך בפירוש המשנה ונחזור בסופה לעניין ההמתנה. או שהחליד את הסכין תחת השיני ופסקו – המפתח להבנת המשפט הוא המונח "החליד". רמב"ם הסביר שהחליד משמעו הסתיר, כלומר הסכין הוסתרה בצמר הבהמה. בעקבות הרמב"ם הילכו מפרשים רבים, וקשה, שכן כתוב "החליד תחת השני"; האם הכוונה שהסימן השני הוושט הסתיר את הסכין? בתוספתא הנוסח הוא: "או שהחליד את הסכין תחת הושט ופסקו, או שהחליד את הסכין תחת הגרגרת ופסקה, או שהחליד את הסכין תחת שתיהן ופסקו..." פ"ב ה"ט, עמ' 502. אם כן הבעיה איננה ההחלדה אלא העובדה שבמקום לחתוך את הסימן השני הוא "הפסיק" אותו, כלומר לחץ ושברו.

6 חילו של הרמב"ם הוא פירוש הערוך ערך חלד ב, ג, עמ' שצז שפירש שחלד משמעו לחפור, ושורש זה מושפע מהשם חולדה, השרץ החופר לעצמו מחילות. שימוש זה מצוי למשל בבבלי בבא בתרא: "המבריך את הגפן בארץ, אם אין על גבה עפר שלשה טפחים – לא יביא זרע עליה, ותני עלה: אבל זורע את הצדדין אילך ואילך! אמר רבי חגא בשם רבי יוסי: מפני שמחלידין את הקרקע ומעלין עפר תיחוח" יט ע"ב. במקרה זה להחליד משמעו לעשות בקרקע חללים. קוהוט בהשלמותיו לערוך שם מוסיף את הבבלי בפסחים: "אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמוני בניך כחולדה זו החולדת בעיקרי בתים". אמנם בדפוסים וברוב כתבי היד הטובים הנוסחה היא: "הדרה בעיקרי בתים" קיח ע"ב.

7 כמו כן שנינו: "ארץ שמיתיה חיין תחילה לימות המשיח. ומה טעם? 'נותן נשמה לעם עליה'. אלא מעתה רבותינו שבגולה הפסידו? אמר רבי סימיי מחליד הקב"ה לפניהן את הארץ והן מתגלגלין כנודות וכיון שהן מגיעין לארץ ישראל נפשן חוזרות עליהן" ירו', כלאים פ"ט ה"ד, לב ע"ג. מחליד הוא העושה מנהרה.

8 בתוספתא שנינו: "רבי יוסי אומר הנוגע בפסיקות של שתי עד שלש אצבעות חיבור מפני שחבובים אומן מחלידו לתוכו" כלים בבא בתרא פ"א ה"ה, עמ' 590. כאן להחליד משמעו לדחוף, להחביא, להחדיר.

9 הבבלי בבואו לדון בשחיטת העוף מסביר: "התם משום דלאו שחיטה היא כלל. מאי טעמא? רב הונא אמר: מפני שהוא מחליד, רבא אמר: מפני שהוא דורס... אמר לך: חלדה היכי דמי? כחולדה הדרה בעיקרי בתים דמכסיא, הכא הא מיגליא" כ ע"ב. אם כן הפירוש של מחליד הוא חופר, ומסתיר הוא שלב מאוחר של פרשנות שנכנסה לתלמוד, אבל בהחלט ניתן לפרש את המימרה הראשונית כמה שמכוסה. בעל מלאכת שלמה מצטט מדרש התובע "חץ שחוט מה חץ בגלוי אף שחיטה בגלוי". זו דרשה מעניינת, אלא שאיננה במקורות שלנו. ודאי שפרשן מאוחר יחסית לא חידש דרשה מדעתו, והדרשה היא כנראה גלגול של הסוגיה בבבלי: "אמר רב יהודה אמר רב: השוחט בשנים ושלשה מקומות – שחיטתו כשרה, כי אמריתה קמיה דשמואל, אמר לי: בעינן שחיטה מפורעת וליכא. ואף רבי שמעון בן לקיש סבר: בעינן שחיטה מפורעת, דאמר רבי שמעון בן לקיש: מנין לשחיטה שהיא מפורעת? שנאמר חץ שחוט לשונם מרמה דבר" ל ע"א. "שחיטה מפורעת" היא שחיטה מפוזרת בנקודות שונות: "ופירוש שחיטה מפורעת שהיא משוכה ואתה יכול לפרעה כאחד, ולראות כולה יחדו. ומנא לן דמפורעת שמשוכה ונראת כאחד חד, דהכי פרעי טבאחי עדאן. ועוד מדריש לקיש דאמר בענן שחיטה מפורעת שנאמר חץ שחוט וגו' מפני שהחץ במקום אחד משוך הוא חותך ולא בשנים ושלשה מקומות" תשובות גאונים הרכבי, שעו. אבל בעל מלאכת שלמה ומי ששימש לו כמקור הסבירו ששחיטה מפורעת היא שחיטה גלויה, וזה פירוש אפשרי לגמרא. בתשובה שציטטנו יש גם התייחסות לשאלת ההחלדה וממנה עולה שלהחליד משמעו לשחוט במקומות שונים: "דכד שאחיט ומחליד במקום אחד והדר שאחיט במקום אחר פסולה" שם.

10 רמב"ם הסיק אפוא שמשמעות המילה היא הסתרת הסכין, אבל מאוסף הציטוטים שלנו נראה שמשמע המילה הוא לנקב או לחפור, ואין זה מתאים למקרה שלפנינו.

11 במדרש השכם מצויה התייחסות אחרת למשנתנו: "אמר ר"י אמר שמואל, החליד הסכין בין סימן לסימן ופסקה טרפה. כיצד יעשה? ירביץ הסכין על רוחבה במקום שנחלדה בו, ויוציאנה מעט מעט בנחת, ואל יגביהנה מצואר בהמה, ויחזור וישחוט כראוי במקום אחר. לאחר ששחט יבדוק ויראה בוושט וקנה, אם נפסקו או נקבו או נקרעו שניהם או אחד מהם ע"י שהחליד מקודם טרפה". אם כן ההחלדה היא הופעת חלודה על הסכין שמחמתה אין היא חותכת. על כן השוחט צריך להוציא בזהירות כדי שלא יפסוק את הגרוגרת בלחיצה, ולשחוט במקום אחר בסכין כשרה. זה ללא ספק הפירוש התדיר ביותר של המונח "להחליד" שמשמעו כיסוי המתכת בשכבת חלודה תוס', גיטין פ"ג ה"ג. שוב זה מקרה תאורטי, שכן הסכין אינה מחלידה בבת אחת.

12 אם כן החלדה משמעה שהסכין נעלמה מעיני הצופים רמב"ם, או שהחלידה ואינה ראויה לחתוך בנקודה מסוימת, או פשוט שהחליקה ממקומה, והמשך השחיטה נעשה במקום רחוק יותר מהחתך הראשון רש"י לחולין.

13 רבי יושבאב – רבי ישבאב הסופר הוא אחד מחכמי דור יבנה המנויים גם בין עשרת הרוגי מלכות. אומר נבילה – השחיטה פסולה, והבהמה נבלה. רבי עקיבה אומר טריפה – כלומר שחיטה שאינה כשרה יוצרת טרפה. כלל אמר רבי יושבאב משם רבי יהושע כל שנפסלה משחיטתה נבילה – אם השחיטה אינה כשרה היא נבלה. כל ששחיטתה כראוי ודבר אחר גרם לה להיפסל – שהתברר שיש בה מחלה, טריפה – ובמקרה זה הבהמה נפסלה בשחיטה, והודה לו רבי עקיבה – שכך יש לכנות את הבהמה שלפנינו. ההבדל בין נבלה לטרפה הוא לעניין טומאה, כמבואר בתוספתא: "רבי ישבב אומר נבלה ומטמא במשא, רבי עקיבא אומר טרפה ושחיטה מטהרתה. אמר לו רבי ישבב אי אתה זכור שהיה רבי יהשע שונה: 'כל שנתנבלה בשחיטתה נבלה ומטמא במשא, קודם לשחיטתה, טרפה ושחיטתה מטהרתה'? חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי ישבב" פ"ב ה"ט, עמ' 502. המסורת בתוספתא מלאה ובמשנה קיצור שלה, ולא ברור מהמשנה למה נסוג רבי עקיבא מעמדתו. המשנה מנוחת לפי מסקנת התוספתא ודומה שהיא מאוחרת לה ומסתמכת עליה.

14 בהמה שנשחטה כהלכה והתברר שפסולה משום פגם קודם היא טרפה ואינה מטמאת. רבי עקיבא סבור שההחלדה עצמה יהא פירושה אשר יהא אינה פוסלת את השחיטה, אלא שאגב כך נפסקה הגרוגרת או הוושט, ולכן הבהמה טרפה. עוד בתוספתא: "שחט מיעוטו של וושט, ושהה כדי שחיטה ואחר כך שחט את שניהן. או שנקב הושט ואחר כך שחט את שניהם טרפה, ושחיטתה מטהרתה" פ"ב ה"י, עמ' 502. זו דעת רבי עקיבא, ולפי התוספתא הוא לא חזר בו. הסיומת "שחיטתה מטהרתה" שייכת להגדרה של שהייה. כלומר אם שהה, והבהמה טרם מתה, יכול לשחוט מחדש שני סימנים והשחיטה המחודשת תטהר את הבהמה, וקשה.

15 אם כן יש במשנה דיעה ששחיטה שלא לפי כל הכללים כשירה. קשה להבין גישה מקילה זו, ובמיוחד קשה להבין הקלה כזאת אם מדובר בחיטה לקורבן. לדעת זהר ההקלה נובעת מכלך שהזיית הדם נחשבה למרכיב המרכזי של הכפרה. לדעתנו ספק אם המשנה מדברת על שחיטת קודש, ובאופן כללי, 'הפה שאסר הוא הפה שמתיר'. כל דרכי השחיטה הם ניסוח של חכמים וקשה לדעת מתי נוצר ובאיזה נסיבות. האם הם במסורת או שכמו כל השיעורים הם החלטה עתיקה של חכמים קדומים. ההחלטה ששחיטה משמעה כך וכך היא זו שצריכה בדיקה, ואולי מלכתחילה די היה ב'סימן אחד' והדרישה לשני סימנים היא החמרה, או להיפך.

16 כאמור ברישא המפסיק בשחיטה וממתין שחיטתו פסולה. מתבר שהחשש הוא שמא ימות העוף בינתיים. למעשה עוף כה הוא עוף פצוע מעין מסוכנת. בתוספתא מופיע דין זה בנפר מההלכות של המשנה. הלכות המשנה מצויות בפ"ב ה"ב ואילך. ודין ההפסקה בה"ט. "שחט את הושט ושהה כדי שחיטה" וההמשך צוטט לעיל.

17 בתוספתא גם שיעור ההמתנה "כדי שחיטה" בהלכות טריפות "אם שהא כדי שיפשילא את אגפיו לאחוריו וישחטנה משעה שהוא מגביה את ידו ועד שיחזור" . .